סבתא ערכה צוואה עם נאמנות

בשלהי הקיץ פנתה אלי סבתא ר', וביקשה לערוך צוואה מפורטת. לסבתא לא היו חסכונות רבים במיוחד וילדיה, בשנות ה-60 לחייהם ומסודרים כלכלית בזכות עצמם. לכן ביקשה הסבתא "לדלג" דור ולהוריש את הכספים שצברה לעשרת נכדיה. מאחר וחלק מהנכדים קטינים, ערכנו לסבתא צוואה ובה מנגנון של נאמנות – לאחר 120 יועברו כלל הזכויות הכספיות של הסבתא לחשבון נאמנות שינוהל על ידי ילדיה, עבור ילדיהם בחלוקה שווה. באמצעות מנגנון זה ביקשה הסבתא להבטיח כי יתקיים "מאזן" לפיו לא יועדף נכד אחד על פני אחר. כמו כן המנגנון מבטיח כי צדדים שלישיים (בנקים ואחרים) יאפשרו את חלוקת העזבון על פי תנאי הנאמנות ולא יערימו קשיים שיעכבו את החלוקה.

מהי נאמנות?

על פי ההגדרה הקלאסית, נאמנות הינה חובה, המחייבת אדם (הנאמן) לנהוג ברכוש שתחת פיקוחו  (נכס הנאמנות) לטובת הנהנים, בהתאם להוראות הנאמנות שנתן יוצר הנאמנות. חוק הנאמנות קובע מספר אפשרויות להקמת נאמנות שאחת מהן היא יצירת נאמנות בצוואה בכתב.

מנגנון הנאמנות בצוואה יכול לשמש כל מוריש "בעל דאגות" – כך לדוגמא נאמנות יכולה לשמש כלי משפטי לניהול עניינים רכושיים של הורים יחידנים לילדים קטינים במקרה של פטירה.[1] זהו גם הסדר כלכלי צופה פני עתיד, המאפשר להורים לילדים בעלי מוגבלויות או בעיות אחרות (דוגמת התמכרויות, תמימות יתר, מחסור בכישורי חיים וכיוב') לדאוג לתמיכה פיננסית לילדיהם ובד בבד להבטיח כי הנכסים[2] יהיו מוגנים מפני ניצול וכי לא יתכלו במהרה.

נאמנות בצוואה, מאפשרת גמישות בעיצובה אך גם בהפעלתה. כך לדוגמא מקובל כי נאמנות יכולה להתקיים ולשרת עד 100 דורות[3] זאת לעומת צוואה בה ניתן לצוות לשני דורות בלבד,[4] ורק למי שכשר לרשת במות המוריש.[5] כך גם יכולה נאמנות לשמש כ"מקלט" מהוראות דיני ירושה השונות בתפיסתן מהתפיסה הנהוגה בדין הישראלי.[6] באמצעות נאמנות ניתן אף להתגבר על דרישת המסויימות בזהות היורשים.[7] בנוסף וכאמור בנאמנות ניתנת לנאמן שליטה בנכס עד להגיע מועד מסויים (כמו הגיע הנכדים לבגרות או עד לנישואיהם וכו') וכן ניתן לחלק את העזבון לחלקים שיכולים להתפרס על פני שנים רבות בין אם ליורשים שונים ובין אם לאותו יורש כקצבה. מכאן שזהו מנגנון המאפשר גמישות, ואף בהתאם לנוסח להותיר את האפשרות להתאים את חלוקת העזבון לפי צרכים אובייקטיביים שיתרחשו בעתיד והמוריש לא יכל לצפות אותם.

מטרות הנאמנות מפורטות בכתב הנאמנות וכן מפורטים בו הנהנים (בין אם בשמם, זיקתם המשפחתית או כל מאפיין אחר שנתן בהם היוצר ושהנאמן יוכל לפעול באופן אופרטיבי כלפיהם) ונקבעים מי הם הנאמנים (בין אם אנשים מזוהים, חברת נאמנויות או במינוי של בית המשפט). בנאמנות ניתנות הוראות שונות לעניין חלוקה – בשיעור מסויים, מפירות הנאמנות או גם מהקרן, וכן ניתן לקבוע במה יושקעו נכסי הנאמנות, מועד לסיום הנאמנות וכיוב'. בשלב עיצוב הנאמנות רצוי לתת את הדעת לקרות נסיבות חריגות. כך בענין נאמנות הסבתא, אם חס וחלילה נכד אחד ילך לעולמו בטרם הגיע לגיל בו נקבע מועד החלוקה נקבעו הוראות חלוקה שונות. אם חלילה אחד הנכדים ייקלע לאי כשירות ימשיכו הנאמנים לנהל את חלקו עבורו, וכך גם ניתנו הוראות למצב בו אחד מהנכדים לא ירצה להנות כלל מחלקו. בשלב עיצוב הנאמנות רצוי לאפשר גמישות ולהותיר מקום לשיקול הדעת של הנאמן. כך לדוגמא ניתן לקבוע כי במצב שבו אחד מהנהנים ייקלע למצב בריאותי קיצוני ויידרש לשם טיפול מציל חיים, יופנו משאבי הנאמנות לאותו נהנה במקום למטרות הנאמנות הראשיות, שכן החיים רבי תהפוכות והנאמנות, כאמור, אינה מוגבלת בזמן.

בנוסף, ככל שיש יותר מנאמן אחד יש לקבוע מנגנון הכרעה בין נאמנים ובמקרה בו נכסי הנאמנות הינם רבים רצוי לקבוע גם 'מגן על הנאמנות' ("פרוטקטור"). מרבית הנאמנים המשפחתיים אינם אנשי מקצוע, ולעיתים יהיה צורך בכתב הנאמנות לתת הרשאה להסתייע באנשי מקצוע הן לפן התפעולי (הגשת דו"חות לרשויות המס לדוגמא) והן לעניין השקעת הכספים וניהולם המיטבי.

נאמנות הינה מכשיר משפטי שכדאי להכיר את יתרונותיו ובמידת הצורך - לשלבו בצוואה.

לייעוץ ראשוני לעריכת צוואה עם הסדר נאמנות

[1] נאמנות רכושית לקטינים יכולה להיווצר גם בחיים כחלק ממסמך "הבעת רצון", הנחיות למי שמשמשים כאפוטרופסים, ונועד לשמש במצב של אי כשירות האפוטרופוס, להבדיל מצוואה שנועדה להקים את ההסדר לאחר פטירה. נאמנות בחיים יכולה אף לשמש ככלי להמשך סיוע של הורים לילדיהם הבגירים במצב הפעלה של יפוי כוח מתמשך של ההורה.

[2] נאמנות יכולה להחזיק נכסים מסוג כספים, מניות ונירות ערך אחרים, מקרקעין ואף עסקים.

[3] עא  9/74  רחל אינזל, ואח' נ' דורה קוגלמס, ואח', פ"ד כט(1) 663 (1974). Testamentary trust.

[4] הסדר יורש אחר יורש בסעיף 42 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה").

[5] סעיף 3 לחוק הירושה קובע כי "כל מי שהיה בחיים במות המוריש כשר לרשת אותו" וכן רשאי לרשת "מי שנולד תוך 300 יום לאחר מות המוריש".

[6] בשיטת המשפט הקונטיננטלית, הנהוגה בין היתר בצרפת ובגרמניה, לא ניתן לנשל באופן מוחלט צאצאים מהירושה. נאמנות יכולה לשמש על מנת להסדיר את נושא הירושה בדרך הרצויה למוריש ובני משפחתו.

[7] סעיף 29 לחוק הירושה, ע"א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' משה לישיצקי, נה(1) 88 (1999).