יורש פוטנציאלי - האם ירושה מובטחת?

לאחרונה עולות בפורומים משפטיים שאלות לגבי ירושה עתידית והאם קיימות דרכים להבטחתה. אין מדובר ב"תופעה ישראלית ייחודית" כפי שניתן לראות כתוצאות מחקר באתר פיננסי[1] ולפיו מרבית האנשים בגילאי 50-60, על אף שהם מצפים לרשת את הוריהם, אינם יודעים מהן תוכניות ההורשה של הוריהם. במקביל, ניתן לזהות תופעה המכונה "חוסר סבלנות ירושתי" (Inheritance impatience) של יורשים "שרוצים את ירושתם עכשיו". יחס המלווה במקרי קיצון, בתופעות התעמרות כלכלית בהורים. במאמר זה אסקור את מעמדו של היורש הפוטנציאלי והאם הירושה מובטחת בדין הישראלי.

חופש הציווי

אחד מעקרונות העל של דיני הירושה בישראל הינו חופש הציווי, ולפיו עד פטירה, ובהנחה שאדם כשיר לכך, קיימת לו זכות לצוות את רכושו כראות עיניו. זאת בשונה מדיני ירושה במדינות אחרות, שם  אדם יכול לצוות כראות עיניו רק על חלק מרכושו בעוד חלקים אחרים הינם "ירושה מובטחת/משוריינת" לטובת יורשיו הטבעיים (צאצאים ובן הזוג).

לאור השילוב עקרון העל של חופש הציווי עם עקרון כיבוד רצון המצווה בישראל היורשים הטבעיים הינם בגדר "יורשים פוטנציאלים" בלבד. זאת מאחר והם עשויים לרשת, בהתאם לכללי הירושה על פי דין בלבד בעוד המוריש יכול לערוך בכל רגע נתון צוואה בה ינשלם או ידירם לחלוטין. מכאן שבעוד המוריש בחיים, טרם התגבשה זכותו המשפטית של אף אדם לרשת אותו וכדברי בית המשפט "עדיין לא הגענו ל-120 ואין הם יורשים”.[2] מהדברים עולה כי ליורשים פוטנציאלים לא עומדת "זכות לרשת" ואל להם להסתמך על ירושה, שכן כל עוד להוריהם אוטונומיה לנהוג ברכושם כרצונם, הם יכולים לצוות אותו כרצונם.

עוד קובע הדין כי הצוואה הינה מסמך סודי בחיי המצווה, ואין לאיש זכות לעיין בה או לקבל מידע על עצם הפקדתה. סודיות זו נובעת מאופייה האישי והחד-צדדי של הצוואה ומהאוטונומיה של המצווה כאמור לעשות ברכושו כרצונו.[3] 

יוער כי כל עוד אדם בחיים, זכותו לעשות ברכושו כרצונו. לצד עליה בתוחלת החיים, התייקרות עלויות המחיה והטיפול בגיל השליש קיים גם רצון של המורישים להנות מכספם בחייהם כרצונם. ביניהם גם כאלה הגורסים כי עדיף לבזבז את הכסף שהרוויחו בעמל רב עד תומו ולא להותיר אחריהם ירושה כלל.

מפגש דיני המתנה ודיני הירושה

על מנת לשמור על חופש הציווי ובמטרה למנוע אדם להתחייב בהתחייבויות עתידיות שהוא מקבל בנקודות זמן שונות בחייו על מנת שיחולו לאחר מותו, קובע חוק הירושה בסעיף [4]8 איסור מפורש על עסקאות בירושה עתידה. תכלית הסעיף היא למנוע סחר בירושות עתידיות, להבטיח את חופש המצווה לערוך צוואה כרצונו עד ליומו האחרון, ולמנוע לחצים בלתי הוגנים על המוריש. "אין ליתן תוקף להסכם מתנה שבמסגרתו אדם מעניק מתנה לרעהו, באופן שהקניית המתנה משתכללת רק לאחר מותו של הנותן. הסעיף מתיר הענקה לאחר המוות רק בדרך של צוואה, באופן המשמר למוריש את האפשרות לחזור בו מהנתינה עד יום מותו."[5] בעניין פלוני[6] נדון היקף עזבון של מורישה, אשר צירפה את אחותה כשותפה לחשבון הבנק שלה טרם פטירתה. לגישת האחות, המנוחה העניקה לה במתנה מחצית מהכספים המצויים בחשבון הבנק בחייה ואילו לגישת היורשים, מדובר היה במתנה לאחר פטירה – אשר בטלה בהעדר צוואה.  בית המשפט סקר את הדין וקבע "כי אדם אינו יכול לערבב בין ממדי הזמן – בין תקופת חייו לבין התקופה לאחר מותו. סעיף 8(א) אינו מאפשר לו לערוך עסקאות בירושתו העתידית". לעניין חשבון בנק משותף נעשתה לאורך השנים אבחנה בין חשבון שנפתח מלכתחילה על ידי שני שותפים לעומת חשבון שלאחר פתיחתו צורף אליו שותף. בעוד במקרה הראשון קיימת חזקה כי לכל אחד מהשותפים חלק שווה בכספים, אלא אם הדבר נעשה מטעמי נוחות בלבד. על מנת שנראה בשותף המצטרף כמקבל מתנה "קיימים שני תנאים. האחד – הוכחת כוונה לתת: גמירות דעת להעניק מתנה. האחר – הוכחת העיתוי למתן המתנה: טרם המוות ולא לאחריו".   

יוער כי הפסיקה והמלומדים[7] הבחינו בין הסכם בדבר ירושה עתידה, האסור, לבין הסכם בין יורשים פוטנציאליים הנוגע לאופן חלוקת העיזבון לאחר פטירת המוריש ורק לאחר שזכותם לרשת התגבשה. הסכם כזה, הנערך בחיי המוריש אך מתייחס לאופן חלוקת הנכסים לאחר פטירתו, אינו נחשב כהסכם בדבר ירושה עתידה. בית המשפט העליון קבע בפסיקותיו, כי הסכם בין יורשים פוטנציאליים, אשר אינו גורע מזכותו של המוריש לשנות את צוואתו או לעשות בנכסיו כרצונו בחייו, ואינו יוצר התחייבות כלפי המוריש עצמו. הסכמים אלו, המכונים לעיתים "הסכמי חלוקת עיזבון עתידיים", תקפים ככל שהם עומדים בדרישות דיני החוזים הכלליים ואינם פוגעים בעקרונות היסוד של דיני הירושה. התשובה התבססה על פרשנות מצמצמת של סעיף 8(א) לחוק הירושה, המבחינה בין עסקאות במעמד יורש (האסורות) לבין עסקאות בנכסי עיזבון (המותרות), ועל ההבחנה בין ויתור על ירושה בחיי המוריש (הבטל) לבין הסתלקות לאחר מותו.

סכסוכי טרום ירושה

ואולם, על אף שכאמור בחיי המוריש אין לאף אדם זכות ברכושו, קיימים מצבים בהם יורשים פוטנציאלים מרשים לעצמם להתערב בניהול נכסי ההורים שבחיים באופן פוגעני. לא אחת מתעוררות מחלוקות עוד בחיי המוריש הנוגעות באופן ישיר או עקיף לעיזבון העתידי ולחלוקתו. סכסוכים אלו משקפים לעיתים קרובות מאבקים בין מספר יורשים פוטנציאליים על נכסי המוריש. כך לדוגמא כאשר המוריש מעניק נכסים מנכסיו כמתנות בחיים (שלא מרצונו החופשי), עולות טענות יתר היורשים הפוטנציאלים ל"ריקון" העזבון מנכסים.[8] לא אחת נאמר בפסיקה כי "קשה להשתחרר מהרושם כי התביעה דנן מהווה הלכה למעשה מעין "הקדמה" לסכסוך ירושה עתידי בין אחים - ילדיה של הגב' ל'- כיורשיה הפוטנציאלים על פי דין, בנוגע לעיזבון שתותיר אחריה אמם, שתבדל לחיים ארוכים; סכסוך אשר הוקדם למועד זה...".[9]

בפסיקת בתי המשפט בישראל נאמר כי העובדה שאדם עשוי לרשת את מי מהוריו בעתיד אינה מקנה לו עילת תביעה לביטול מתנה שניתנה על ידי ההורה בחיים, גם אם נטענת השפעה בלתי הוגנת - "הדרך הראויה לילך בה היא לאחר 120 תקיפת הצוואות, וככל שהצוואות יבוטלו והמבקש יוחזר למעמדו כיורש, אזי, ככזה, יתאפשר לו לתבוע בשם העיזבון לגבי היקף העיזבון”.[10]

לעניין תקיפת צוואה בנוגע לחוסר כשרות המוריש לערוך צוואה עוד בחייו נקבע[11]  כי אין אפשרות על פי דין לדון בתוקף צוואת אדם בעודו בחיים. "צוואה מהווה יצירה משפטית עם עריכתה. ברם, היא אינה בעלת תוקף אופרטיבי עד לפטירת המצווה... בתקופת הביניים בין עריכתה ועד לקיומה - הצוואה הדירה. כאמור, בידי המצווה קיימת האפשרות לשנות את הצוואה ולבטלה כל ימי חייו. לכן לא ניתן לדון בה כבכל מסמך משפטי סופי אחר". עוד נאמר שם כי אין ליורשים אינטרס הסתמכות ראוי להגנה בעוד המוריש בחיים מאחר והזכויות אינן “זכויות קניין” המתממשות לפני המוות של המצווה.

במאמר שפרסם משרד עורכי דין באוסטרליה[12] הובאו דוגמאות לטענות על אובדן תכשיטים או חפצים אישיים, סכומי כסף בלתי מוסברים החסרים בחשבונות הבנק וכו'. זאת לצד הבעת פחד, חרדה או בלבול של המוריש בעת דיון בכספים אשר במצבי קיצון יכולים להצביעה על התעללות כלכלית של ממש. בנוסף, עשויים להתקיים נסיונות להשפיע באופן לא הולם על בחירות המורישים, כולל עידודם לבצע שינויים בצוואתם או בייפוי הכוח המתמשך שלהם.

ייפוי כוח מתמשך - "מפגש ראשון עם נכסי ההורה"

ייפוי כוח מתמשך הוא כלי באמצעותו רשאי אדם, בהיותו כשיר מבחינה משפטית ומסוגל לדאוג לענייניו, למנות אדם אחר לפעול בשמו ולדאוג לענייניו כפי שיוגדרו על ידו, החל מהמועד בו תיגרע כשרותו. כאשר אדם נקלע למצב שבו "אינו מבין בדבר" וייפוי הכוח המתמשך שערך הופעל, ניתנת גישה למיופה/י הכוח הרכושי לפעול בנכסי ההורה, ולעיתים להכיר לראשונה את היקף נכסיו. מצב זה, ובהעדר הסמכה מפורשות להענקת מתנות והיקפן של מי שהופעל בעניינו ייפוי הכוח המתמשך, טומן בחובו חשש לפעולה בניגוד עניינים.

יורש פוטנציאלי המשמש גם כמיופה כוח רכושי עשוי בטעות לחשוב שכל עוד הוצאות ההורה משולמות וצרכי ההורה מסופקים, הוא רשאי לעשות בנכסים "כבתוך שלו". יודגש, פעולה זו היא בניגוד עניינים מוחלט ויפוי הכוח המתמשך שניתן לו עשוי לפקוע.[13] גם במעבר של הורה להתגורר בדיור מוגן או לאשפוז סיעודי, ביתו הוא עדיין חלק מנכסיו. היורשים הפוטנציאלים אינם רשאים להשתמש בעצמם בדמי השכירות או לחילופין להתגורר בנכס ללא תשלום כל עוד לא ניתנה לכך הסמכה מפורשת בייפוי הכוח. ר' לדוגמא עניין  ע.ל[14] שם ילדי אישה שייפוי הכוח המתמשך שלה הופעל העלו טענות נגד פעולות שעשה אחיהם - מיופה הכוח להעברת שלוש דירות שהיו רשומות על שם האם - על שמו, כמו גם פעולות שביצע בחשבונות הבנק שלה.

יוער כי אין מדובר בתופעה מקומית בלבד. כך במאמר שפרסם משרד עורכי דין באוסטרליה[15] הובאו דוגמאות להתנהגות מתעללת כלכלית כנגד קשישים על ידי בני משפחותיהם. טענות על אובדן תכשיטים או חפצים אישיים, סכומי כסף בלתי מוסברים החסרים בחשבונות הבנק וכו'. זאת לצד הבעת פחד, חרדה או בלבול של המוריש בעת דיון בכספים, כמו גם בריונות ואף "ניכור סבים" על מנת להפיק הטבות כלכליות העולים לכדי התעללות כלכלית של ממש. בנוסף, יכולים להתקיים נסיונות להשפיע באופן לא הולם על בחירות המורישים, כולל עידודם לבצע שינויים בצוואתם או בייפוי הכוח המתמשך שלהם.

לסיכום

צוואה אינה מסמך מחייב בחיי המצווה. רק עם פטירת המצווה מקבלת הצוואה תוקף משפטי, ועד אז היא בגדר הצהרת כוונות הניתנת לשינוי. היורשים הטבעיים של אדם הינם יורשים פוטנציאלים בלבד ולא קיימת להם "זכות לרשת". אל להם להסתמך על הירושה העתידית שאולי יזכו בה. הדבר נכון גם לניסוח הסכמי ממון, כאשר בני זוג משקללים במסת הנכסים הנפרדת ירושות עתידיות.

יחד עם זאת, במשפחות בעלות יחסים תקינים, מוצע לשקול שיח בין דורי פתוח בנושא שעשוי לטייב את הליך תכנון ההורשה. שיח זה עשוי "להוריד להבות" בעניין מתנות שניתנו בחיים והדרך לאזן אותן, כמו גם התייעצות עם אנשי מקצוע לעניין תכנון מס, סיוע ליורשים מוחלשים ועוד. נאמר בפסיקה כי "משפט ומשפחה אינם בגדר ידידים קרובים זה לזה. המפגש ביניהם מתרחש בעיתות משבר של המשפחה, ולא ברגעי הצלחתה"[16] ומומלץ לעשות הכל על מנת להמנע מסכסוכים עתידיים.

עו"ד אלדר מזמינה אותך ליצור קשר לתכנון הורשה והעברה בין דורית בשילוב ייפוי כוח מתמשך.

[1] Do YOU know your parents' inheritance plans? A THIRD say they have never talked about it (15.09.2025).

[2] ה"פ (ת”א) 4692/74 גניני נ’ סלמאן פ”מ תשל”ד (3) 346.

[3] ע"א 7631/12 ישראל אמסטר נ' קרן קיימת לישראל (נבו 12.8.2015).

[4] סעיף 8(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965: "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים".

[5] ע"א 879/14 עמוס נחשון נ' יהודה נחשון (פורסם בנבו, 5.05.2016).

[6] בע"מ 4739-15 פלוני נ. פלוני (30.12.2015).

[7] שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, כרך א (1995), עמ' 95.

[8] ת"א (שלום חי') 11055-06 יאיר מלצר, עו"ד – מנהל זמני לעזבון המנוח ישראל הוכמן ז"ל נ' אברהם מרקוביץ (נבו 4.3.2009) "לאור מצבו המנטלי והפיסי של המנוח מרקוביץ לא היה רשאי להשתמש בייפוי הכוח הנוטריוני על מנת להעביר את זכויותיו של המנוח אליו ומשעה כן ההעברות הכספים בטלות."

[9] א"פ (משפחה ירושלים) 64801-11-22 ע.ל נ' האפוטרופוס הכללי במחוז ירושלים (פורסם בנבו, 6.06.2024). 

[10] ע”א 184/15 פלוני נ’ פלונית (פורסם במאגרים, 16.06.2015).

[11] בע"מ 2035/13 פלוני נ' חסויה (פורסם בנבו, 8.08.2013)

[12] What is "inheritance impatience" and how it can lead to financial elder abuse.

[13] המחוקק היה ער לסכנה זו וקבע את אופן מילוי תפקיד מיופה הכוח הוגדר בסעיף 32ז. לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, התשכ"ב-1962 כך: "מיופה כוח חייב לפעול בשקידה, במיומנות, במסירות ובלא התרשלות ולנהוג בתום לב לשמירת ענייניו של הממנה ולא לטובת ענייניו שלו".

[14] ר' ה/ש 9.

[15] What is "inheritance impatience" and how can it lead to financial elder abuse?

[16] דנ"א 1892/11 היועץ המשפטי נ' פלונית (22.05.2011).