העדפת יורש.ת

שאלת ההעדפה של יורש על פני יורשים אחרים עולה מדי פעם בבתי המשפט לענייני משפחה: האם רשאי הורה להעדיף ילד שטיפל בו לאורך שנים על פני אחיו?  האם כדאי לעשות כן?

עקרון חופש הציווי

עקרון העל בדיני הירושה בישראל הינו "כיבוד רצון המצווה" וכדברי הפסיקה "ברצונו מוריש – וברצונו מנשל". המצווה חופשי לקבוע את גורל עיזבונו, ואינו מחויב להעניק לכל יורשיו חלק שווה או חלק בכלל. עיקרון העל, "כופה" את קבלת רצונו של המוריש כפי שהוא, מבלי למתוח ביקורת על סבירות רצונו, שכן גם אם הצוואה לא נראית סבירה בעיני מי מהצדדים, הרי שחזקה שהיא משקפת את רצון המצווה ואין להחליף את רצונו ברצון צד מעוניין בדבר. השיקולים בחלוקה לא שוויונית הם שונים ובהם נסיון לאזן מתנות שניתנו בחיי המוריש, סיוע נוסף ליורש מתקשה/חלש, התסכלות כוללת על נכסי היורש לרבות ירושות מצדדים קרובים שהוא עשוי לזכות בהן. זאת, בנוסף לסיבות הנובעות ממערכת היחסים המשפחתית. כך לדוגמא נכתב בצוואתה של אם שהעדיפה את שני ילדיה על פני השלישי לאור טיפולם בה: "בני האמצעי... אינו מתעניין בשלומי ואינו דואג לטפל בי ובצרכיי ורואה בי אימא רק לצורך הירושה. בשל התנהגותו המחפירה כלפיי הריני מצווה בזאת לנשלו לגמרי מירושתי. אני מצווה בזאת את ירושתי, אשר תחולק באופן ובתנאים כפי שאפרט להלן, לשני ילדיי אשר דאגו לי כל השנים תמכו בי וטיפלו בי במסירות יום יום ...".[1]

במקרים רבים מבקשים הורים להדיר מצוואתם ילד שניהל נגדם הליכים משפטיים או גרם להם סבל. כך לדוגמא נכתב בצוואה "יש לנו בת נוספת... שהיא אמנם אהובה עלינו ויקרה לנו כמו שני ילדינו האחרים, ותמיד נהגנו כלפיה באהבת הורים ובתשומת לב, כמו כלפי כל ילדינו, אבל היא בחרה (מטעמיה שלה, שלא הצלחנו לעמוד על טיבם ופשרם) להאכיל אותנו סבל ומרורים לעת זקנתנו, וכגמול לכך, אני מצווה לה 1 ₪ בלבד".[2] גם מניע שלילי של מוריש, אף אם יש בו טעם של "ענישה" אינו פסול ואינו פוסל את הצוואה. זאת מאחר וחופש הציווי מאפשר גם החלטות קשות שאינן "צודקות" בעיני יתר היורשים. יוער כי על פי הדין העברי לבן הבכור עדיפות "מובנית", והוא מקבל מירושת אביו "פי שניים" (וחלק שווה בירושת אימו). זאת מתוקף דין תורה "כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שניים בכל אשר ימצא לו, כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה" (דברים כ"א, י"ז).

ההשלכות

על אף שהעדפת יורש מטעמי טיפול, הכרת תודה או  סכסוך עם ההורה הינה לגיטימית ותקפה משפטית בישראל, סבירות גבוהה כי תגרום לסכסוך משפחתי ואף לנתק בין הילדים. זאת מאחר וצוואה איננה רק מסמך משפטי אלא גם מסר רגשי שהעדפת יורש בו עלולה להנציח תחושות קשות. וכדברי כב' השופטת פרוקצ'ה "יש לזכור כי הסדרי צוואה בלתי שוויוניים הם בדרך כלל פרי מערכות יחסים מורכבות ומסובכות שנתקיימו בחיי המצווה שרק לעיתים נדירות ניתן למצוא בהם את האשם או החף".[3]

אולם מעבר לפגיעה ביחסים בתוך המשפחה, יכולות להיות לכך השלכות נוספות. בפרשה המשפטית הענפה בעקבות צוואת של רבקה צ'צ'יק ז"ל[4] נתגלעו סכסוכים עקובים בין שתי בנותיה. הצוואה שהעדיפה באופן מובהק בת אחת על פני השניה (בחלוקה של 80%-20%) גרמה לחוסר שיתוף פעולה בהסדרת חובות העזבון וחלוקתו. אלה הובילו לקיומם של הליכים משפטיים רבים לרבות התנגדות לצוואה, בקשות של מנהל העזבון, תביעות הדדיות וכיוב' והעיזבון נוהל שנים ארוכות תוך התדיינות משפטית אינטנסיבית. בנוסף, בשל מערכת היחסים העכורה, חוב של המנוחה לבנק לאומי תפח לריביות עצומות ועל מנת להשיבו נאלץ מנהל העיזבון למכור נכסים שנועדו לשמש את היורשות בלחץ זמן ובשווי נמוך מהערכתם המקורית. כל זאת בלווית הוצאות עתק לניהול העיזבון ובשכר טרחה. בשולי הדברים, ככל שהצוואה הלא שוויונית תגיע להליך משפטי, מערכת היחסים המשפחתית העכורה תחשף ברבים.

האם היורשים יכולים "לעקוף" את רצון המוריש ולהגיע לחלוקה אחרת ביניהם?

ככלל, יורשים יכולים להסתלק לטובתו של מי מהם שלא ירש – הסתלקות מלאה או חלקית[5] ובכך לשנות את הוראות שקבע המוריש. בנוסף קיימת ליורשים האפשרות להגיע להסכם בינם לבין עצמם (הסכם בין יורשים/הסכם חלוקת עזבון)[6] או לנהוג לפי צו חלוקת העזבון שיורה בית המשפט.[7]

בפרשת מנהל העזבון[8] קבעה כב' השופטת פלאוט כי לבית המשפט נתונה סמכות לתת החלטות החורגות מהוראות הצוואה, ובלבד שהחלטות אלה מנומקות. במקרה זה אישר בית המשפט לכלול בחלוקת העזבון יורשים על פי דין שלא היו נהנים בצוואת המנוח.[9]

אפשרות זו עמדה בפני ש' ואחיותיה. ש' סעדה את הוריה החולים במשך כעשור. הוריה הורישו לה את נכסי המקרקעין שברשותם ואילו את הכספים שבעזבון חילקו בין כל בנותיהן. האחיות התרעמו, ואחות אחת אף איימה על ש' כי תנתק עימה כל מגע. ש' המיוסרת העדיפה לוותר על החלקים שירשה מהוריה לטובת 'שלום הבית' והיחסים במשפחה. האחיות הגיעו להסכם חלוקת עזבון שוויוני והצליחו להניח את המשקעים מאחוריהן.

כיצד לערוך צוואה המעדיפה יורש מסוים

לאחרונה ערכתי צוואה לאישה שבן אחד שלה תומך ומסייע לה במשך שנים רבות ואילו בנה השני ניתק עימה קשר במהלך חייה. כאשר ביקשתי כי תוסיף הסבר לחלוקה הלא שוויונית שהורתה עליה בצוואתה ענתה "הם כבר ידעו לבד". גם זו דרך וכמובן זכותה של המצווה, אך הוספת דברי הסבר קצרים לבחירה להעדיף יורש מסויים דוגמת "אני מצווה כך כהכרת תודה לבני שטיפל בי במסירות במשך שנותיי", עשויה להקטין את  הסיכוי להתנגדות לצוואה על ידי יתר היורשים הטבעיים. יחד עם זאת, כאשר עולה חשש שהיורשים יגישו התנגדות לצוואה לא שוויונית, ניתן לשלב גם תניית (תנאי) סילוקין, אשר תגרע חלק של יורש, ככל שניתן לו כזה, במידה ויפתח בהליכים משפטיים. זאת בנוסף על הקפדה יתרה בקיום התנאים הפורמליים של עריכת צוואה זו במיוחד ואולי אף בליווי הקלטת מעמד חתימתה. לעיתים כדאי לשתף את המשפחה בהחלטה עוד בחיי המוריש, כדי להפחית הפתעות ועימותים עתידיים. לא תמיד זה אפשרי, אך במקרים בהם היחסים מאפשרים זאת, הדבר עשוי למנוע הליכים משפטיים ארוכים ומייסרים. ותמיד פתוחה הדרך להותיר מכתב אישי ובו הסברים וייתכן ובהם גם דברים 'שיוציאו את העוקץ' מתחושות העלבון.

לסיכום

העדפת יורש היא לגיטימית משפטית ואף נתמכת לעיתים בערכים של הכרת תודה או הוקרה על נאמנות. עם זאת, כדי להבטיח את מימוש רצון המצווה ולצמצם התנגדויות, רצוי לנסח צוואה ברורה ומנומקת ומתוך החלטה המודעת להשלכות העתידיות שעשויות להתממש. על מנת להותיר פתח ליחסים עתידיים טובים יותר, ניתן לשקול לא לחסום אפשרות של שינוי הוראות הצוואה בהסכמה בין היורשים הטבעיים.

לפגישה בעניין עריכת צוואה / הסכם חלוקת עזבון

[1] ת"ע 35006-12-16 י' נ' נ' דו' נ' (פורסם בנבו, 23.6.2020).

[2] ת"ע 39959-10-12 פלונית נ' אלמונית (פורסם בנבו, 22.05.2014).

[3] ע"ז/ 188/96 רבקה צ'ציק נ' נאוה צ'צ'יק (31.12.1997).

[4] בשא 6297/01 עזבון המנוחה רבקה צ'צ'יק ז"ל נ' נאוה צ'צ'יק (פורסם בנבו, 22.10.2002).

[5] סעיף 6 לחוק הירושה התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה").

[6] סעיף 110 לחוק הירושה.

[7] סעיף 111 לחוק הירושה.

[8] רמ"ש 36414-01-21 י.ט. מנהל העיזבון נ' י.נ. ואח' (פורסם במאגרים, 2.03.2021).

[9] הסבר לחלוקה השונה על ידי בית המשפט בפסק הדין לעיל: "אכן, ע"פ סעיף 110 לחוק הירושה, רק ה"יורשים" רשאים לחלק ביניהם את העיזבון על פי הסכם ביניהם, ואולם, אין לקבל את הטענה כי המשיבים אינם "יורשים" משום שלא נכללו בצוואת המנוח (גם טענה זו אינה מדוייקת, מאחר והמשיבים מוזכרים בצוואה בסע' 10.5 ו- 19), ומכל מקום, המשיבים הינם יורשים על פי הגדרת מונח זה בסעיף 2 לחוק הירושה, היינו הינם יורשים על פי דין או על פי צוואה. לפיכך, אין כל מניעה לאשר את ההסכם, אשר הצדדים לו, כאמור, כולם "יורשים" כמשמעות מונח זה בחוק הירושה."