נפרדנו כך - צוואת פרודים

ידוע כי עריכת צוואה אינה חובה על פי דין, אך קיימים מספר מקרים בהם היא מחוייבת מציאות. בין הבולטים ביניהם הוא בעניין בני זוג נשואים שהקשר הזוגי ביניהם הסתיים בפרידה, אולם הליכי הפרידה לא הושלמו בגירושין או בהתרת הנישואין. בהעדר צוואה המדירה או מנשלת את בן הזוג שבנפרד/לשעבר, לרב יקבע בית המשפט כי הוא יורש לכל דבר.

לאחרונה דחה בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב התנגדות שהגישו ילדיו של מנוח לבקשה לצו ירושה שהגישה בת זוגו לשעבר, לה היה נשוי במועד פטירתו. בני הזוג, טרחו לערוך "הסכם ג'נטלמני" מספר שנים לפני פטירת המנוח ולפיו:

"ישנה הסכמה בינינו שאנו פרודים (גרושים) ואין דרישה בין אחד לשני לא מוסרית ולא כספית ולא שום דרישה בצורת החיים של השני, אנו נשארים ברישום כנשואים כדי ש*** תישאר אזרחית ישראל ותו לא! מה ששייך ל*** שייך ל*** ומה ששייך ל***שייך ל***. כל אחד מנהל את חייו כזר לחלוטין לשני כגרושים ולא יתבע זכות על האחר בעתיד ולנצח. ברישומים אנו נשארים כנשואים כדי לא לפגוע בזכויות של אחד לשני, אנו גרושים!"

מהדברים עולה בברור כי מטרת שמירה על סטטוס הנישואין היתה פורמלית (ככל הנראה לטובת המשך שהיית האשה בישראל), אולם הנפטר לא עיגן את ההסכמות בצוואה ומשכך אין להן תוקף משפטי. "זעקת חוסר הגינות" לא נעלמה מבית המשפט שציין כי "..טעם לא טוב לכאורה לכך שבני זוג מחליטים להיפרד ובשפתם שלהם רואים עצמם גרושים, ולמרות זאת, כשאחד מהם נפטר עותר השני לרשת את חלקו בעיזבונו" בהתאם ללשון החוק היבשה.[1] אולם על אף ההתנהלות הלא נאותה, לא ניתן היה להגיע על פי החוק לתוצאה אחרת.

בפרשת פלונית[2] בני הזוג היו רשומים כנשואים, אולם לא ראו עצמם כ"בני זוג". הם לא התראו למעלה מ-36 שנים, חיו במדינות שונות, ובת הזוג חיה עם אדם אחר. בפס"ד תמ"ש (י-ם) 57918-06-15 התייחס בית המשפט לאותה פרשה וקבע כי הנישואין לא הותרו עקב אשמו של בן הזוג שלא הגיע להסדיר את הגרושין ואחר עזב את הארץ לשנים רבות ונטש את אשתו וביתו. במקרה זה נקבע כי אין לסטות מהבחינה הפורמלית הבודקת האם ערב פטירת המנוח היו בני הזוג נשואים זה לזה אם לאו, על פי דינם האישי.

במקרה אחר,[3] הגישה אימו של אדם, שנפטר לאחר שהיה בתרדמת במשך 12 שנים, בקשה לצו ירושה בו הוריו של המנוח הם יורשיו היחידים. זאת בטענה שלמרות שבאופן רשמי בת הזוג נותרה רשומה כאשתו של המנוח, בפועל - היא זנחה את קשר הנישואין ופנתה לחיים חדשים ולזוגיות חדשה והורות. ביהמ"ש דן בשאלה האם לדבוק בפרשנות הפורמלית (נישואין תקפים) או בפרשנות המהותית (מהות חיי הזוגיות) וקבע כי "סוגיית היותו של אדם "בן זוג" של אחר וסיפור חיים המשותף של בני הזוג, אינו מתחילה ונגמרת ב"נייר" בין אם מדובר בתעודת נישואין או בגט. תעודה זו הינה אך החותם הפורמאלי לתחילתה או סיומה של הזוגיות, "אך הם אינה חזות הכל". בית המשפט נקט במקרה זה בגישה "המשלבת פרשנות פורמאלית בתחילת המסע הפרשני ובהמשכה גישה פרשנית מהותית הבוחנת את מהות הקשר בין בני הזוג וטיבו" אולם הוסיף כי "למען הסר כל ספק בכל מקרה אחר של קרע קצר או פרוד זמני יש לנקוט בפרשנות הפורמאלית...".

חוק הירושה בנוסחו הקיים נמצא איתנו כבר משנת 1965, ואין ספק כי במובנים רבים הוא אינו עדכני. בעניין פרודים, המושג "בן זוג" לעניין חוק הירושה[4] "מכוון למי שבעת פטירתו של המוריש היה קיים קשר של נישואין בינו לבין המוריש". ועדיין, החוק קובע מהו חלקו בעזבון המנוח של בן הזוג, אולם נעדר הגדרה מיהו בן זוג. בתזכיר לתיקון חוק הירושה (2011) במסגרת עריכת קודקס אזרחי בעניין דיני ממונות, הוצע לקבוע כי "בני זוג" "הם נשואים ואינם פרודים" וכן כי "פרודים" הם נשואים שאינם חיים חיי משפחה במשק בית משותף מתוך כוונה של שניהם או של אחד מהם לנתק את חיי המשפחה כאמור. בעניין זה תיקבע חזקה (הנחה מקדמית שניתן לסתור) כי מי שאינם חיים חיי משפחה במשק בית משותף במשך שלוש שנים רצופות לפחות הם פרודים. כוונת הצדדים תיבחן בין היתר לפי משך הפירוד, התנהגות הצדדים וקיומו של הליך להתרת נישואין. כך, כאשר בני זוג נשואים נפרדו לתקופה של שלוש שנים רצופות לפחות, תגבר המהות על הצורה, ואף אם בני הזוג לא התגרשו פורמאלית (בין אם מרצון ובין אם בשל הימשכות הליכי הפרידה או עיגון), תישלל מבן הזוג שנותר הזכות לרשת, והוא לא ייחשב עוד בן זוג לצורך ירושה.

יודגש, כי חשיבות העניין תקפה גם למי שערכו בעבר צוואה ובה זיכו את בן הזוג, אך לא שינו את הצוואה בהתאם לשינוי במצב הזוגי שלהם ולפרידה.

בית המשפט לענייני משפחה בנצרת דן בין היתר בעניין הודעת ביטול של צוואה הדדית שנערכה בין בני זוג שלא באמצעות הודעה רשמית, כדרישות החוק.[5]  נקבע שם כי הגשת צווי הגנה, ופתיחת תיק גירושין ותביעה לפירוק שיתוף והחלפת טיוטות בין באי כוח הצדדים היא אינדיקציה לרצון המנוחה להתנתק מבעלה בכל היבט –רגשי, כלכלי, אישי ופיזי, ומשכך, בן הזוג שנותר בחיים לא יכול לטעון כיום על הסתמכותו על הצוואה. "לא יעלה על הדעת כי האיש ממנו בקשה המנוחה להתגרש ולהיפרד רכושית בעודה בחיים, הוא שיירש אותה רק בשל היותו פורמאלית נשוי לה, וזאת בשל פטירתה בטרם קבלת הגט, וכל זאת שעה שהביעה את רצונה מפורשות כי כל רכושה יועבר לילדיה ... "עקרון תום הלב" או "זעקת ההגינות" פורצים מתוך הנסיבות עד כדי כך שעמידה על "דרישת הכתב, תהפוך היא עצמה "לבלתי צודקת".

לסיכום

מאחר והפסיקה אינה חד משמעית והחוק טרם תוקן, במקרים בהם חלה פרידה וטרם נשלמו הליכי התרת הנישואין, יש לצאת מנקודת ההנחה כי עד שקשר הנישואין לא מסתיים רשמית בהעדר צוואה - בן הזוג הינו יורש. מכאן, ככל שכוונת בן זוג בנפרד היא כי בן הזוג השני לא יירש אותו, מוטב לו "לעשות מעשה", לערוך צוואה ולחסוך ליורשיו הליכים משפטיים מיותרים.

צרו קשר לשיחת ייעוץ אישית לתכנון הורשה ועריכת צוואה

[1] ת"ע 56476-01-24 פלונית נ' פלונים, (פורסם בנבו, 21.01.2025).

[2] עמ"ש 38845-10-12, פלונית נ' ל.א (פורסם בנבו, 7.01.2015).

[3] תמ"ש 36688-09-18 א.ק נ' ע.ק.

[4] סעיפים 10 ו- 11 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965.

[5] ת"ע 52005-08-18, ל.ב ואח' נ' ע.ש. (פורסם בנבו, 19.03.2023).